<h1>חידושי מהר"י בירב — קידושין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
(קידושין ל"ה ע"א) [פיסקא] מנא הני מילי דכל מצות לא תעשה נשים חייבות. פי' דאנא אמינא נילף מבל תקיף דנשים פטורות. ולא נהירא דהא הוו ג' כתובים, דהיינו בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ואין מלמדין. ואפשר דמ"מ בישראל ליכא אלא תרי. מיהו למ"ד שנים נמי אין מלמדין מאי איכא למימ'. אלא י"ל דהוה אמינא כיון דבמצות עשה שהזמן גרמא פטירי הכי נמי במצות לא תעשה, אמר קרא [במדבר ה'] איש או אשה כי יעשו וכו' השוה הכתוב אשה לאיש וכו', והאי קרא כתיב גבי גזל הגר ומוכיחים מינה בין לענין עונש ממונא בין לענין כפרה. ומיהא דרב יהודה שמעי' פי' דמתני' ותו לא הוה צריך קראי דמייתי לר' אליעזר בן יעקב וחזקיה, דהא קאמ' דשוין הן איש ואשה לכל עונשין שבתורה, ותו לא צריך מידי דהוה אוכחנא שפיר מאי דאמרי' במתני', אלא דהנך אתו לאוסופי אמילתא דרב יהודה, שמעי' פי' דמתני' ותו לא הוה צריך קראי דמייתי, דבדינין וכופר נמי שוין דבכלל לא תגזול הן, ואצטריך למימר דמחד לא שמעי' חבריה כדעביד וצריכי.
<h2>דף ה.</h2>
[קידושין מ"ו ע"ב] שנאמר [במדבר י"ח] ולא תשאו עליו חטא וכו'. וא"ת דילמא טעי האי גברא דסבר דהוי תרומה וקא אכיל לה בטבלה, והיינו נשיאות החטא לפי שאין תרומתו. י"ל דבקרא משמע דבשעת הרמה קא עביד החטא מפני שאינו קדוש ואינו תורם כראוי שנא' [שם] בהרימכם את חלבו ולא בשעת אכילה, ואם אינו תרומה מאי נשיאות חטא איכא. והקשה הראב"ד היכי הוי תרומה דמ"ש משקדים המרים שהם פטורים מן המעשר אפילו דרבנן [חולין כ"ה ע"ב], ואם תרם מרים על השקדים המתוקים לא עשה כלום משום דשני מינין נינהו, דכי תימא דקישות אינה כולה מרה ויכיל למיכלה ע"י הדחק, והא שקדים המרים דיכול למתקן ע"י האור ולמיכלינהו ואפ"ל ע"י הדחק. ולא מחסרא מעשה, אבל שקדים המרים מחסרי מעשה, והיינו כשממתק אותם ע"י האור.
<h2>דף יד.</h2>
[קידושין כ"ד ע"ב] תמות וזכרות בבהמה, יכול אפי' יבש גפה וחטטה עינה ת"ל מהעוף. אלמא מומא הוי, אעפ"י שסמויה מתחלה, דהא סמויה הוי מומא.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ז' ע"א] יש לשאול בכאן ג' קושיות. הא' למה הקשה אביי מ"ש חצייך מקודשת, וכי לא ראה התשובה הידועה לכ"ע אתתא לבי תרי לא חזיא. הב' כי מה שהשיב רבא אתתא לבי תרי לא השיב דבר, כי לעולם יאמר אביי כי הוא גזרת הכתוב, ואביי לעולם יודה אתתא לבי תרי. הג' למה אמר התלמוד (והק' לא) [וה"ק לה דאי] בעי[נ]א והוא מיותר. ולתרץ אלו הקושיות נאמר מה שדקדק רש"י אשה אמר רחמנא, וירצה לפ' כי הפסוק לקחו אביי כדרכו, ולא למעט שא"ת למעט תשובת רבא אתתא לבי תרי אינה כלום. גם כשהקשה אביי מ"ש חשב כי טעם רבא שאמר שאינה מקודשת היא בעבור הפסוק, ולכן אמר רבא אתתא לבי תרי לא חזיא, ר"ל לא הבנת כי דעתי בעבור סברא זו. וזהו מה שפי' רש"י אתתא לבי תרי להנשא, כי בשלמא האיש יכול לומ' התקדשי לחציי, אבל כונתו לכולה, ולכן אמר לחציי כדי שיוכל לקחת אשה אחרת, אבל באשה אי אפשר לפ' כזה, ועל זה חזר התלמוד ואמ' ה"ק לה אי בעינא למינסב נסיבנא ע"כ.
יש לשאול למה אמר בכאן ש"מ תלת כי אין צורך. וכדי לתרץ זאת השאלה נעורר שאלה אחרת, שאמ' בעלי התוס' למה אמר התלמוד הקדיש חציה וחזר ולקחה, היל"ל הא' הקדיש חציה והאחר חצי האחרת. ובזאת השאלה מתורצת הא', וז"ש ש"מ תלת שאם היה אומר ובא האחר והקדיש חציה לא היה נשמע ש"מ.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו'. י"ל אם באמירה קונה כסף למה לי. וזו הקושיא ג"כ מקשים תוס' למטה וגם הר"ן ז"ל. וי"ל שהם ב' דברים חלוקים זה מזה, שמה שאמ' רשות הגבוה בכסף לקנות קניה גמורה שאם מת או נגנב מת להקדש, אבל האמירה אינה קניה גמורה אלא כמו בשביל מוצא שפתיך וכו' [דברים כ"ג], וא"כ אם מת או נגנב חייב באחריותו שעדין לא קנה הקדש. אבל לזה הפי' אינו מדוייק כמסירה להדיוט, אבל נאמ' שהקניות שוות הן. ומה שאמר בכסף בלא אמירה כיצד כגון שנתעסק עמו הגזבר בדמי הבהמה ואמ' לו כמה דמיה של זו כך וכך הרי לך דמיה וכיון שנטלם בידו קנאה, אפי' שלא דבר בה דבר. והכי איתא במקח וממכר [ערכין פ"ח מ"ב].
<h2>דף ל:</h2>
גרש"י [קידושין נ"ח ע"א] מה שאתה (מחיה) [מהייה] גרסי'. נשמר שלא נגרוס כל מה שאתה, לפי שכל משמע אפי' חליפי חליפין אסורין, לפי שיש מחלוקת אמוראי בע"ז בפרק רבי ישמעאל [נ"ד ע"ב], איכא מאן דאמר חליפי חליפין אסורין, ואיכא דאמר חליפין מותרין, והכא סוגייתינו אליבא דכ"ע מתוקמא, דכן אמרי' לקמן הניחא למ"ד שני כתובין הבאים כא' אין מלמדין, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימ', ומאן דאמ' חליפי חליפין מותרין הוא נמי קאמר התם אין מלמדין, ומאן דאמ' חליפי חליפין אסורין קאמר התם הוא בעצמו מלמדין, א"כ סוגייתינו אליבא (דר') דתרוייהו. ועל זה אמר רש"י מה שאתה (מחיה) [מהייה] גרסי', ולא גרסי' כל.
<h2>דף לג:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. אמר זה התלמוד לפי דליכא הוכחה, דלעולם אימא לך דהך ברייתא מיירי באיסור דאורייתא, והראיה בשר בחלב דאיסורו מן התורה, ועכ"ז אמר רש"י מקודשת, וע"ז הוצרך התלמוד לומר אלמא וצ"ע. וק"ל הכא אמאי לא קאמר תלמודא הכא אלמא לר"ש מותר בהנאה חולין בעזרה ורמינהי וכו' אלמא חולין בעזרה אסורין בהנאה. והריטב"א פירש בחידושיו דאין הכי נמי דהכי קאמ', דמאי דקאמר תלמודא אלמא לאו דאורייתא ר"ל אלמא מותר בהנאה. ונוכל לומר דרש"י ז"ל תירץ בפי' דאמ' חולין שנשחטו בעזרה קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטה ולא איסור הנאה ולא דריש בריחוק מקום. ר"ל ר"ש לית ליה איסור כלל בזה מדאורייתא. ובזאת ההקדמה יבא בטוב אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא מי הכריח לרש"י לפרש כך, דלעולם אימא לך שלברייתא המקדש בפטר חמור איסורו מן התורה דדריש בריחוק מקום אתה זובח וכו'. וא"כ נחזור לקושייתינו שהיה לו לומר אלמא חולין שנשחטו בעזרה מותרין בהנאה ורמינהי אלמא אסורין בהנאה. נאמר על רש"י ז"ל שפי' ולא דריש בריחוק מקום, ר"ל אי אפשר לומר דר"ש דריש קרא דושחטו, לפי שאם ידרוש פסוק אחד גם הבהמה גם ידרוש לחיה שהרי לעיל תלתא קראי כתיבי ושחטו ושחט אותו ושחט אותה א' לבהמה וא' לחיה ואחד לעופות, א"כ ע"כ אי דריש חד לבהמה דריש לחיה. וא"ת אמאי קא פריך ורמינהי חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה היא גופא אינה [אלא] גזרה שהרי חיה נמי מדאורייתא, אלא ע"כ ר"ש לא דריש אותם קראי כלל. ובזה בטוב יאמר אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא.
תוס' [קידושין נ"ח ע"א], אלמא חולין שנשחטו בעזרה וכו'. וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דמשמע לישנא הכי. אמר זה דלעולם אימא לך דלר"ש אפילו איסורא דרבנן ליכא, לז"א תוס' דהכי משמע לישנא וכו', לפי מה שפי' ר"ת שפי' בפסחים [ו' ע"ב] דמסוף שש שעות ולמעלה דהיינו שעות דאורייתא. אבל לפרש"י שפי' מתחלת שש קשה דהוי (חמש) [חמץ] דרבנן בשעות דרבנן כל זה לא חיישינן לקדושיו. וכפי המסקנא לא קשה מידי. לשון תוס' בחולין פרק כסוי הדם [פ"ה ע"ב]. דקאמר התם בגמ' וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היא א"ל אין. והא תנן רש"א. משנה היא בפרק בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב]. וא"ת אמאי קא מתמה וסבר ר"ש חולין. וי"ל משום דאיכא ברייתא בהאיש מקדש דקאמר ר"ש המקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת, ומכח ההיא מוקי לה התם בטריפה. ואינו נראה דאפי' [הכי] הוה ליה לאתויי הכא ההיא ברייתא. י"ל דקשיא ליה הך מתני' גופא דמייתי דקתני וכן חיה, משמע דחיה הוי דרבנן כדקתני וכן, וא"כ בהמה נמי דרבנן, וקתני וכן משמע דגזרינן חיה אטו בהמה, דאי מדאורייתא חיה נמי מדאורייתא ומאי וכן. ומשני אין והא תנן, כלומר ומיטונך דמההיא גופא יש לדקדק שהיא דאורייתא, דאי דרבנן הויא חיה גזרה לגזרה.
<h2>דף לד.</h2>
[קידושין נ"ו ע"א] מתני' המקדש בערלה. תו' אינה מקודשת פי' לפי שאיסור הנאה הן. נוכל לומר פי' אחר, לפי שאין בהם שוה פרוטה, כמ"ש תו' למטה. א"נ י"ל דמיירי שפיר שהמפ' ג"כ מקשה בכאן אמאי אינה מקודשת הא קי"ל [תמורה ל"ד ע"א] שכל איסורי הנאה אפרן מותר, ואם כן תהא מקודשת משום האפר. ותרצו דלא הוי ביה שיעור שיהא באפר שוה פרוטה. נראה מדבריהם שאם יש שעור מקודשת, וטעמא דמתני' משום דאין בהם שיעור. מזה הפירוש נשמרו התוס'. והטעם לפי שהרי מתני' קאמר ובשור הנסקל, ומסתמא באפרו יותר משוה פרוטה, ועכ"ז אמר דאינה מקודשת. וא"ת אמאי לא חשיב בהאי מתני' פגול ונותר וטמא. תוס' היה להם להקשות זאת הקושיא בתחלת הדיבור, אבל אמרו אדרבה יש לנו להקשות שלמה הביא כל אלו שהרי שקר אומר המשנה בדיניה שאמ' אינה מקודשת, שאמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן. ותרצו ועכשו אמ' וא"ת, ר"ל עכשו שתרצת שבטוב הוצרך המשנה להביא אלו ושדיניה דין אמת, א"כ קשיא לן אמאי לא הביא פגול וכו', כי בתחלה קודם התירוץ ניחא לי אמאי לא הביא פגול, דאדרבה קשיא לן אמאי הביא האחרים כמ"ש.
